ליברמן נ' מי רמת גן בע"מ

החלטה

מי רמת גן בע"מ (להלן: "המבקשת") הגישה בקשה לסילוק תובענה זו על הסף, בנימוק של העדר סמכות עניינית.

א. תמצית טענות המבקשת

1. טוענת המבקשת, כי בהתאם לס' 5(ב) (2) לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006, (להלן: "החוק"), ובהתאם לס' 2 לחוק בתי משפט לעניינם מנהליים, התש"ס-2000, עניינה של תובענה זו נתון לבית המשפט לעניינים מנהליים.

לטענת המבקשת, היא תאגיד מים וביוב אשר הוקם ופועל על פי החוק והפסיקה, וכי תאגיד מים וביוב הינו ובבחינת "רשות". (בש"א 10835/09 חברת הגיחון בע"מ נגד חיים קורפו).

כן טוענת המבקשת, כי בהתאם לס' 5(ב)(2) לחוק ופריט 11 לתוספת לחוק, התשלומים שהיא גובה בגין שירותי המים והביוב - עניינה של תביעה זו - הינם תשלומי חובה. זאת, כיוון שהתעריפים אותם היא גובה נקבעו בכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009 (להלן: "כללי תאגידי מים - תעריפים"). למבקשת אסור לשנותם, והיא היחידה הרשאית לספק שירותי מים וביוב לצרכניה. (המבקשת מפנה למבחנים שנקבעו בבש"א 31171/08 מדינת ישראל נ' יוסי לוי).

2. לכן, טוענת המבקשת, התובענה דנן אינה נכנסת בגדר פריט 1 לתוספת לחוק, מאחר והיא אינה נחשבת "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981 ואין מדובר ביחסי "עוסק" - "צרכן".

התובענה דנן, טוענת המבקשת, הינה בהתאם לפרט 11 לתוספת לחוק, שעניינו תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר. (כך על פי פס"ד קורפו הנ"ל). המבקשת אף מפנה לס' 29 לת"צ דנן, בה טען מר אופיר ליברמן (להלן: "המשיב"), כי עיקרה של התובענה דנן הוא תביעה כספית, להשבת כספים אותם גבתה המבקשת שלא כדין מחברי הקבוצה.

דהיינו, טוענת המבקשת, גם לשיטת המשיב הבקשה הוגשה לפי פרט 11 לתוספת לחוק.

לכן, טוענת המבקשת התובענה דנן אינה בסמכות בית משפט זה.

ב. תמצית טענות המשיב

3. המשיב בתגובתו טוען, כי בית המשפט העליון שינה את קביעת כב' השופטת רונן בפס"ד יוסי לוי, לעניין המבחן בין תשלום חובה כמשמעותו בפרט 11 לתוספת השניה לחוק ותשלום שאינו חובה, ואשר ביחס אליו ניתן להגיש תובענה ייצוגית, אם וככל שהוא נכלל בגדרו של פרט אחר לתוספת השנייה לחוק.

עוד טוען המשיב, כי במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, שהינה הליך מקדמי, אין לדון בשאלת הסמכות העניינית. לטענתו, טענת הסף אמורה להתברר במסגרת הדיון בבקשה עצמה (רע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי מדינה נ' ליאור שפירא). לטענתו, הדיון בבקשת הסילוק על הסף עלול לסרבל את הדיון בבקשה לאישור.

4. לטענת המשיב, הסמכות לבית המשפט המנהלי הינה כאשר המבקשת היא רשות ועילת התביעה מתבססת על החלטה במילוי תפקיד ציבורי על פי דין. טוען המשיב, כי לא מתמלאים שני התנאים המצטברים, כיוון שספק אם המבקשת רשות וברור שאין מדובר על החלטה במילוי תפקיד ציבורי על פי דין. זאת, כיוון שמדובר על גביית מע"מ ביתר. רק גופים עסקיים נחשבים כעוסקים על פי חוק מע"מ וגבייתו נעשית על ידי כלל העוסקים במדינה ולכן, ההחלטה נשוא התובענה לא התקבלה על ידי המבקשת במסגרת מילוי תפקידה הציבורי על פי דין, אלא במסגרת עיסוקה במישור האזרחי מסחרי, ככל עוסק אחר הכפוף לחוק המע"מ. המשיב מפנה לקביעה בבש"א (ת"א) 32116/07 שוהר נ' חצובי, בו נקבע כי המבחן לשאלה האם הסמכות הינה לבית המשפט לעניינים מנהליים, זהה למבחן סמכות בג"ץ. לטענת המשיב, בג"ץ לא היה דן בעתירה בדבר שיעור המע"מ שגובה המבקשת מלקוחותיה בגין השירותים המסופקים על ידה על רקע השינויים בשיעור המע"מ לפי חוק מע"מ.

5. בנוסף, טוען המשיב, כי המבקשת אינה רשות, כיוון שאספקת השירות החיוני, הינה על פי רישיון ולא על פי דין. אלא שבתובענה דנן לא מדובר בגביית דמי מים, אלא ביישום שגוי של הוראות חוק מע"מ, שהינה במישור הפרטי.

לכן, טוען המשיב, לא ניתן להגיש עתירה מנהלית לפי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים בעניין נשוא תובענה זו כפי שנקבע במקרה דומה בעת"מ 59456-03-11 משאבים מתחדשים בע"מ נ' הוועדה המקומית. (כן מפנה המשיב לע"א 7262/00 פוריה כפר עבודה נ' לוי).

עוד טוען מוסיף המשיב כי סוגיית מעמד דמי המים כמחיר או תשלום חובה תלויה ועומדת בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון בהתאם לפסה"ד בבג"ץ 10541/09 יובלים נ' ממשלת ישראל.

6. מוסיף המשיב, כי בית המשפט העליון קבע בפס"ד לוי שניתן להגיש תובענה ייצוגית כנגד המדינה בכובעה כגורם הפועל במשפט הפרטי, ולא רק לפי פרט 11 לתוספת השניה לחוק.

המשיב מפנה לע"א 40060-12-10 גלי גיל נ' פלגי מוצקין, שם נקבע כי ניתן במקרים מסוימים לתבוע את המדינה כעוסק ובוודאי את המבקשת, שהינה חברה בע"מ. לטענתו, גביית חשבון צריכת מים על בסיס תנאים חוזיים הינה פעולה אזרחית מסחרית שאינה נוגעת לתקיפת התפקוד הציבורי.

לכן, טוען המשיב, גם אם המבקשת הינה רשות כהגדרת המושג בחוק בתי משפט מנהליים, הרי שעניינה של בקשת האישור אינו החלטת רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, אלא פעולה במישור האזרחי – מסחרי. התשלום שגבתה המבקשת אינו תשלום חובה אלא חלק מהתמורה הנגבית בגין דמי מים. התובענה דנן הוגשה נגד המבקשת בכובעה כעוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בגין גביית מע"מ מלקוחותיה בניגוד להוראות חוק המע"מ, גביה שאין בה להפוך את כלל ה"עוסקים" במדינה לרשויות הממלאות תפקיד ציבורי על פי דין.